פס"ד בעניין שאלת ביטולו החלקי של חוזה וסעד במקרה של ביטול חוזה

בין ספק רהיטים למזמין נחתם הסכם להספקת ריהוט משרדי ומחיצות שהתמורה בעבורם, חלקה כספית וחלקה בפרסום שאמור היה להינתן ע"י הנתבעת. הנתבעת לא שלמה את התמורה הכספית במועד, לטענתה, מטעמים מוצדקים. בעקבות זאת הודיעה לה התובעת כי היא מבטלת את חלקו של ההסכם הנוגע לעסקת הפרסום, ומשהנתבעת טענה כי לא ניתן לבטל חלק זה בלבד, הודיעה כי, לחילופין, היא מבטלת את כל ההסכם, ומאחר והשבת הריהוט אינה אפשרית בנסיבות העניין, בשל התאמתו הספציפית לצרכי הנתבעת ובשל השימוש שנעשה בו עד אותו שלב, על הנתבעת לשלם לתובעת את תמורתו הכספית, קרי: תשלום כספי חלף שירותי הפרסום. לטענת הנתבעת הסעד הנתבע אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לביטול החוזה אלא עם קיומו, תוך שהתובעת מבקשת לשנות תנאים יסודיים שבהסכם, שבלעדיהם לא היתה הנתבעת מסכימה לעסקה.

בין היתר חלוקים הצדדים בשאלה אם היתה לנתבעת הצדקה לעכב את ביצוע התשלומים הקבועים בחוזה, האם איחור של מספר חודשים בתשלום מהווה הפרה יסודית של ההסכם, האם ניתן לבטל את חלקו של ההסכם בלבד, ומהן התרופות העומדות לנפגע, בין היתר בסיטואציה שבה לא ניתן או לא סביר, להשיב את שניתן במסגרת ההסכם.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין .

התובעת, חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בייצור, שיווק ומכירה של מחיצות וריהוט משרדי והנתבעת, חברה בע"מ המוציאה לאור בישראל מגזינים שונים, התקשרו ביום 26/6/05 בהסכם לפיו התחייבה התובעת לספק לנתבעת מחיצות, מוקדנים וריהוט משרדי, בהתאם לתוכניות שהעבירה הנתבעת לתובעת ובהתאם להצעת מחיר מיום 22/6/2005 שנתנה התובעת לנתבעת. בהסכם נקבעו לוחות זמנים להעברת הריהוט וכן צורת התמורה ומועדיה. התמורה נקבעה בשני חלקים: לתמורה כספית בסך של 140,000 ש"ח בתוספת מע"מ ויתרת הסכום בסך של 101,572 ש"ח שיינתן באמצעות שירותי פרסום שיינתן במשך שלוש שנים.

ביום 8/7/2005  וכמוסכם שולמה מקדמה בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ ע"י הנתבעת לתובעת. במהלך עבודות ההכנה, ביקשה הנתבעת לבטל מספר פריטי ריהוט שהוזמנו על ידה והתובעת הסכימה לכך. משכך הופחת סכום העסקה ל- 220,681 ש"ח בתוספת מע"מ.

לטענת התובעת, היא עמדה במלוא התחייבויותיה על פי ההסכם, אך הנתבעת לא פרעה במועד את תשלומי התמורה. פניותיה של התובעת לנתבעת נענו בזלזול ורק ביום 9/10/2005, לאחר אין ספור פניות מצידה, הועברו לתובעת שלוש המחאות, שמועדי פירעונם מאוחרים בלמעלה מארבעה חודשים למועדים המוסכמים. למרות פניות התובעת, סירבה הנתבעת לתקן את מועדי הפירעון שנרשמו בשיקים. לטענת התובעת, לאור ההפרה הבוטה של ההסכם על ידי הנתבעת, תוך הפגנת יחס מתנשא ומזלזל, נוצרו נתק וחוסר אמון בינה לבין הנתבעת, שמנעו קיום יחסים עסקיים ביניהן במסגרת התחייבות הנתבעת להעניק לתובעת שירותי פרסום לתובעת במשך שלוש השנים הבאות. לפיכך הודיעה התובעת לנתבעת ביום 13/11/2005 על ביטול עסקת החליפין שבין הצדדים, ודרשה את יתרת התשלום עבור הריהוט, פיצוי של הפרשי הצמדה וריבית עבור האיחור בביצוע התשלום וכן פיצוי בגין ביטול זמן שנגרם לה. לטענת התובעת, הודיעה לה הנתבעת כי לא ניתן לבטל רק את עסקת החליפין ולפיכך הסכימה התובעת לבטל את העסקה כולה. לטענתה מאחר והריהוט יוצר באופן ייחודי עבור הנתבעת ואינו מוצר מדף שניתן למכור אותו לאחרים, היא היתה מוכנה לקבלו חזרה ולהעריכו ב- 30% ממחיר הרכישה המקורי. 

לפיכך הוגש התביעה ליתרת התשלום בגין הריהוט (חלף מתן שירות הפרסום), הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בתשלום, ופיצוי בגין אבדן שעות עבודה, טלפונים, נסיעות עגמת נפש וטרדה.

לחלופין, טענה התובעת, כי במידה ובגין ביטול העסקה תחוייב השבת הריהוט, אזי זכאית הנתבעת בגין השבתו לזיכוי של לא יותר מ- 30% מערכו המקורי, מאחר ומדובר בריהוט ייחודי שיוצר עבורה וכן בשל הזמן שחלף והשימוש שנעשה בו.

לטענת הנתבעת שולמה התמורה הכספית המוסכמת במלואה. לגבי חלקה השני של התמורה, עסקת החליפין, הנתבעת היתה נכונה ועודנה נכונה לבצע את שירותי הפרסום להם התחייבה ואף שלחה ביום 24/1/2006 לתובעת מכתב המפרט את אפשרויות הפרסום העומדותבפניה. אלא שהתובעת לא פועלת כדי לממשם ובמקום זאת דורשת תמורה כספית. לטענת הנתבעת, הוסכם בסופו של דבר על הפחתה של כ- 10% מכמות הסחורה החוזית, ולכן ובשל כך שהתובעת אחרה כחודשיים במועד האספקה תוך הפרת החוזה, נדחה גם מועד התשלום. לטענת הנתבעת, נגרמו לה, עקב האיחור, נזקים כספיים, שכן היא נאלצה להשבית את עובדי הטלמרקטינג שגויסו זה לא מכבר, ושילמה שכירות למבנה על אף שלא ניתן היה לאיישו בעובדים. לטענתה עודכנו מועדי התשלום בהתאם לאיחור במועד אספקת הציוד. עוד טוענת הנתבעת כי כתוצאה מהקטנת העסקה ב- 10% המקדמה ששולמה עלתה על השיעור הנדרש על פי החוזה ולמעשה הנתבעת הקדימה לתובעת תשלומים על מנת לתמרץ אותה לספק את הציוד בהקדם. כן טוענת הנתבעת כי נציגת התובעת התפרצה באלימות למשרדי הנתבעת.

לטענת הנתבעת היא הודיעה מפורשות לתובעת כי ניתן יהיה לבטל את העסקה ובתנאי שיושבו לה כל התשלומים ששילמה וכנגד זאת - תשיב הנתבעת את הסחורה לתובעת. בכך שהתובעת בחרה  להפקיד את השיקים שהועברו לה, גילתה דעתה כי היא רוצה בקיום העסקה. כן טענה כי אלמלא הוסכם כי חלק מהתמורה יהיה בשירותי פרסום, לא היתה מתקשרת בהסכם.

לטענת התובעת טענות הנתבעת בדבר איחור באספקה נולדו רק לאחר פניות התובעת לנתבעת לתקן את מועדי הפירעון של השיקים שנשלחו עם תאריך פירעון מאוחר מהמוסכם. לטענתה היא ספקה את כל הריהוט לנתבעת עוד ביום 18/8/2005 וביום 25/8/2005 פנתה למנהל הנתבעת, מר רפי אבן צור, על מנת שיאשר את החשבון הסופי. לבקשתו נפגשו רק שבוע לאחר מכן וביום 6/9/2005 נערכה פגישת סיכום ואישור מכירה. לטענת התובעת היא היתה זכאית לפרוע את התשלומים שנתנו לה באיחור ולו כדי להקטין נזקיה ואין בכך וויתור על ההפרה שביצעה הנתבעת. לאור התנהלות הנתבעת טוענת התובעת כי אין לחייב אותה להמשיך להיות קשורה עימה בקשר עסקי רצוף במשך שלוש שנים נוספות.

דיון .

עיקר המחלוקות שבין הצדדים הינן כדלקמן:

1.        האם הפרה הנתבעת את ההסכם.

2.        במידה ויש לענות על השאלה הראשונה בחיוב - מה מהותה של הפרה זו והאם היא מצדיקה ביטול ההסכם.

האם הפרה הנתבעת את ההסכם .

אין חולק כי פרט לתשלום הראשון, הנתבעת לא שילמה את התמורה הכספית במועדים בהם היא היתה אמורה לשלמה על פי ההסכם, אלא רק במועד מאוחרים יותר, וזאת באופן חד צדדי ללא הסכמת התובעת. כך העידה אף הגב' מונבר מטעם הנתבעת  (עמ' 19 שורות 9 - 14 לפרוטוקול, עמ' 22 - 23 לפרוטוקול).

התשלום בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 31/8/2005, שולם על ידה רק ביום 8/1/2006. התשלום בסך של 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 30/9/2005, שולם רק ביום 8/2/2006 והתשלום האחרון, בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ שהנתבעת היתה אמורה לשלם ביום 31/10/2005 שולם רק ביום 8/3/2006.